ערעור על החלטת בי"ד צבאי שלא לשחרר את המערער ממעצר-נדחה

           ערעור על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים מיום 17.7.07, בגדרה נדחה ערעור על החלטת בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל מיום 16.7.07, תוך שנקבע כי בית הדין הצבאי אינו מוסמך לדון בבקשת המערער לשחרורו ממעצר.

רקע וטענות הצדדים

1.        המערער נעצר ביום 15.7.07 מכוח פקודת מעצר של קצין שיפוט צבאי, בחשד לעבירה של העדר מן השירות שלא ברשות (וזאת לפי הסמכות שבסעיף 234 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 - להלן: חוק השיפוט הצבאי). המערער פנה לבית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל (להלן: בית הדין הצבאי המחוזי) וביקש להורות על שחרורו ממעצר. הבקשה נדחתה, לאחר שבית הדין הצבאי המחוזי (הנשיא אל"מ א' לוי) קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בבקשה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים. שופט בית הדין הצבאי לערעורים (אל"מ ד' פיילס) החליט לדחות את הערעור. נפסק (בדומה לקביעות בית הדין הצבאי המחוזי) כי סמכותו של בית הדין הצבאי קמה רק לאחר שהוגשה לו בקשה להארכת מעצר לפי סעיפים 240 ו-243 לחוק השיפוט הצבאי. כל עוד לא הוגשה בקשה כאמור, אין בית הדין הצבאי מוסמך לבחון את שאלת המעצר. בידי העצור להגיש לפרקליט צבאי ערר על המעצר, כפי שנקבע בפקודות הצבא, ולאחר מכן לפרקליט הצבאי הראשי (בהתאם להוראת סעיף 238 לחוק השיפוט הצבאי), אך אין בידו לפנות לבית הדין הצבאי. מכאן הערעור שלפני, בגדרו משיג המערער על ההחלטות האמורות. המערער טוען כי שגו בית הדין הצבאי המחוזי ובית הדין הצבאי לערעורים, שכן לשיטתו, מוסמך בית הדין הצבאי לדון בבקשת עצור לשחרור ממעצר, גם אם טרם הוגשה לו בקשה להארכת המעצר.

2.        בהחלטה מקדמית מיום 19.7.07 ציינתי כך:

"לפני 'ערעור' על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים, אשר הובא לפני על ידי המזכירות בגדר תיק בש"פ, משל מדובר היה בערר. הדין אינו מקנה זכות ערעור על החלטות בית הדין הצבאי לערעורים לבית משפט זה. ... נוכח האמור יודיע ב"כ 'המערער' אם הוא מבקש למחוק את הערעור".

3.        בהודעה ובקשה שהגיש המערער ביום 17.9.07 - בהמשך להחלטתי מיום 19.7.07 - נטען כי קיימת זכות לפנות לבית משפט זה בהליך של ערר בעניין מעצר לפי חוק השיפוט הצבאי (להלן: מעצר צבאי); זאת מכוח הוראת סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים). נטען כי הוראה זו חלה גם על מעצר צבאי, נוכח הוראת סעיף 1(ג) לחוק המעצרים לפיה "הוראות חוק זה יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות". המערער מודע לקושי שמעוררת עמדתו נוכח הוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי לפיה "על אף האמור בסעיף 1(ג) בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, יחול החוק האמור על הליכי מעצר לפי חוק זה, רק מקום שחוק זה הפנה אליו". לשיטתו (ועל נימוקיו אעמוד בהמשך), אין הוראה זו מונעת פנייה לבית משפט זה בהליך ערר לפי סעיף 53(א) לחוק המעצרים.

4.        לעמדת המשיבה דין הערעור להידחות על הסף בהעדר זכות בחוק לפנות בערר לבית משפט זה. נטען כי זכות ערעור טעונה עיגון בחוק, ומקום בו הדין אינו מקנה זכות ערעור, אין בית המשפט מוסמך להיזקק לערעור. בסוגייה הנדונה קבע המחוקק הליכי מעצר שונים למי שחוק השיפוט הצבאי חל עליו. על הליכים אלה חל חוק השיפוט הצבאי, אשר אינו מעניק זכות ערעור "שני" לבית המשפט העליון. המשיבה מציינת בנוסף, כי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי מאפשר הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסקי דין של בית הדין הצבאי לערעורים, אך לא על החלטות בעניין מעצר צבאי. המשיבה מטעימה, כי זכות הערעור של המערער לא נפגעה, שכן היה לו את יומו לפני בית הדין הצבאי המחוזי ובית הדין הצבאי לערעורים, וההליך שלפני הוא בבחינת ערעור שני. בתגובת המשיבה נטען כי דין הערעור להידחות אף לעיצומו, שכן בדין נקבע כי אין לעצור זכות לפנות לבית דין צבאי לבחינת חוקיות המעצר, בטרם נערכה לבית הדין פנייה להארכת המעצר.

5.        עוד יצוין כי ביום 2.9.07 הגיש המערער בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים נושא ההליך שלפני (רע"פ 7487/07). הליך זה עדיין תלוי ועומד. להשלמת הרקע העובדתי אוסיף, כי כבר בעת הדיון בערעור בבית הדין הצבאי לערעורים התברר כי הוחלט להעמיד את המערער לדין משמעתי, ועוד קודם לשמיעת טיעוני הצדדים לפני, שוחרר המערער ממעצרו והועמד לדין משמעתי.

דיון והכרעה

6.        אין מחלוקת בין הצדדים כי זכות ערעור טעונה עיגון בחוק (והשוו: בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, 360 - 362, 379, 380 - 381 (1988); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 732, 735 (1988); בש"פ 997/04 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 241, 244 (2004); רע"א 7665/06 לנציאנו נ' עיריית אריאל (לא פורסם, 11.9.07) פסקה 8). המחלוקת בין הצדדים נסבה על פרשנותן של הוראות חוק המעצרים וחוק השיפוט הצבאי, ועל השאלה אם אלה מקנות זכות ערעור לבית משפט זה על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בעניין מעצר. שאלה זו היא העומדת להכרעתי, ורק אם יימצא כי קיימת זכות ערעור כאמור, יהיה מקום להידרש לנימוקי הערר לגופם.

7.        סעיף 53(א) לחוק המעצרים קובע את הזכות לערור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת הליכי מעצר, כך:

           סעיף 1(ג) לחוק המעצרים קובע את היחס שבין הוראות חוק המעצרים לבין הליכי מעצר ועיכוב לפי חוקים אחרים, בזו הלשון:

           כפי שמציינת המלומדת ד"ר חיה זנדברג "בשני חלקיו של סעיף 1(ג) מעומתים שני עיקרים פרשניים: עקרון 'התחולה הכללית', הקבוע ברישא, והכלל כי 'דין מיוחד דוחה דין כללי', הקבוע בסיפא" (חיה זנדברג פירוש לחוק המעצרים 83 (2001) - להלן: זנדברג). ניתן לטעון מחד, כי בבחינת הוראת סעיף זה והיא בלבד, יש ליתן בכורה לעקרון "התחולה הכללית" שברישא סעיף 1(ג) לחוק המעצרים, באופן בו תוחל ההוראה שבסעיף 53 לחוק המעצרים, ותוקנה זכות ערר לבית משפט זה בהליכי מעצר צבאי (השוו: זנדברג, בעמ' 86 - 87). מן העבר השני יכולה להישמע הטענה, כי ההסדרים הנוגעים להליכי הערר בחוק השיפוט הצבאי יוצרים "הסדר שלילי" בהתייחס לקיומה של זכות ערר לבית משפט זה, וכפועל יוצא, לא תחול הוראת סעיף 53 לחוק המעצרים על הליכי מעצר צבאי (והשוו בהקשר אחר: עמ"מ 2645/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 231, 238 (2002)). יוצא, כי גם בהתעלם מהוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי (עליה אעמוד להלן) אין זה ברור כלל כי פרשנותה של הוראת סעיף 1(ג) לחוק המעצרים תביא להחלתו של ההסדר שבסעיף 53 לחוק המעצרים על הליכי מעצר צבאי. מכל מקום, בענייננו, נוכח הוראת סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, אין צורך להכריע בכך.